‌‎כשההורים של אבינתן אור פגשו אותו אחרי השבי, הם אמרו לו: ״אנחנו מקווים שאתה לא כועס עלינו״.

‌‎הבן שלהם חזר מעזה. והם, שהתנגדו רוב הזמן לעסקה, רצו לדעת אם הוא כועס עליהם.

‌‎התשובה שלו הייתה: ״אני לא כועס עליכם, אני גאה בכם״.

‌‎בריאיון ל״עובדה״, אבינתן הסביר שגם מתוך השבי הוא חשש מעסקה שתוציא אותו לחופשי, אבל תגביר את המוטיבציה של חמאס וחבריו לחטוף את האדם הבא. מבחינתו, השאלה הייתה איך מצילים את מי שנמצא שם עכשיו, וגם את מי שעלול להגיע לשם בעתיד.

‌‎אפשר להסכים איתו ואפשר להתווכח. קשה להישאר אדישים כשהאדם שמציג את העמדה הזאת הוא מי ששילם בגופו ובנפשו על כל יום בשבי.

‌‎והוא רצה לצאת משם. במשך חצי שנה חפר נתיב בריחה, אלתר כלים, הכין תיק וכתב מכתבי פרידה להוריו למקרה שלא ישרוד. הוא הצליח לצאת, נתפס, ועבר עינויים ונשאר עוד שנה בשבי.

‌‎אותו אדם שניסה לחפור את דרכו לחופש עם חוט ברזל, אמר אחרי שחזר שהוא גאה בהוריו שלא שינו את דעתם מתוך מחשבה על הכלל, על פי אמונתם, גם כשהמחיר נגע לבן שלהם.

‌‎אבינתן הבהיר שהם כן נאבקו להחזיר אותו, פשוט במקביל חשבו על חייהם של אחרים.

‌‎זו עמדה שקשה אפילו לדמיין כשחיי היקר לך מכל בסכנה יומיומית וסבל בלתי יתואר - וקשה לדמיין עוד יותר כשאתה זה שכלוא במנהרה של חיות אדם. אבינתן לא היה צריך לדמיין.

‌‎ובתוך כל זה, הוא הצליח לחשוב גם על אדם שמעולם לא פגש: מי שעלול לשבת שם בעתיד במקומו כי האויב יידע שמהלך כזה ישיג לו כל מה שיבקש.

אין גברים כאלה.
‌‎גיבור ישראל 🇮🇱